מוזיאון ת"א לא יוכל למנוע הקרנת סרט שצולם בו ללא ידיעתו וללא הסכמתו

1.         האם על בית המשפט למנוע הקרנתו של סרט, שצולם במוזיאון תל אביב, תוך שימוש במצלמות האבטחה שלו, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המוזיאון, כאשר מטרתם של יוצרי הסרט היא ליצור יצירת אומנות?

העובדות

2.         העובדות העיקריות ביחס לסכסוך נושא פסק דין זה אינן שנויות במחלוקת.

            הנתבע 1 (להלן: " ספרוקט") הועסק כבקר במערכת האבטחה של התובע (להלן: " המוזיאון"). הנתבע 2 (להלן: " פאבר") הוא אומן, שבקש להפיק סרט שעניינו ביקורת על החלל המוזיאלי.

            במהלך החודשים דצמבר 2004 עד ינואר 2005, הכינו הנתבעים 2-1 (להלן: "הנתבעים") סרט בשם Watchman. באחד הערבים בתקופה האמורה, לאחר שעות הפעילות של המוזיאון, כאשר ספרוקט עבד במוזיאון כבקר אבטחה, הכניס ספרוקט את פאבר למוזיאון. שני הנתבעים עשו שימוש במצלמות האבטחה של המוזיאון, כדי לצלם את ספרוקט במוזיאון. הם חברו מצלמה פרטית שלהם למערכת האבטחה המותקנת המוזיאון, והשתמשו בה לצורך הקלטת הסרט. ספרוקט חבש על ראשו כובע גרב, ובצע פעולות שונות בגלריות של המוזיאון, תוך התייחסות ליצירות שמוצבות בו. בין היתר נראה ספרוקט בסרט יושב בתנוחת זן, רץ סביב הפסלים, ומבצע כלפיהם מחוות יומיומיות (ר' ס' 8 לתצהירו של פאבר).

3.         הנתבעים לא הודיעו למוזיאון על כוונתם לצלם את הסרט, ולכן הן הכניסה של פאבר למוזיאון שלא בשעות הפעילות, הן השימוש במצלמות האבטחה לצורך צילום הסרט - נעשו שלא ברשות המוזיאון. הנתבעים היו מודעים לכך כי הם פועלים ללא היתר של המוזיאון, וכי לו היה המוזיאון מודע לכוונתם לצלם את הסרט, הוא לא היה מאפשר זאת (ר' פרוטוקול עמ' 8 שורה 13).

            הנתבעים התכוונו להציג את הסרט שיצרו בנתבע 3 (להלן: " מקלט 209"). דבר קיומו של הסרט והכוונה להציגו במקלט 209, פורסמו בהרחבה בעיתונות, ונודעו למוזיאון. המוזיאון בקש לאסור את הקרנת הסרט. ביום 15.2.05 ניתן צו מניעה זמני על ידי ביהמ"ש (כב' סגה"נ השופט זפט), שאסר את הקרנת הסרט. ספרוקט ופאבר הגיעו להסכם דיוני עם המוזיאון לפיו יישאר הצו בתוקפו עד למתן פסק דין בתביעה.

4.         עניינה העיקרי של התובענה הנוכחית היא בעתירתו של המוזיאון כי יוצא צו מניעה קבוע כנגד הקרנת הסרט.

            בנוסף, הוגשה נגד המוזיאון תביעה שכנגד על ידי מקלט 209. המוזיאון התגונן כנגד התביעה הזו, ואף הגיש הודעת צד ג' נגד ספרוקט ופאבר.

טענות הצדדים

5.         כעולה מסיכומי הטענות של המוזיאון, הוא מבסס את עתירתו לצו מניעה קבוע, על מספר ענינים. המוזיאון טוען כי הוא בעל כל הזכויות בסרט, מאחר שספרוקט, שהפיק את הסרט יחד עם פאבר, היה עובד של המוזיאון, ולכן פירותיה של ההפקה שייכים למוזיאון - לאור הוראת ס' 5(1) לחוק זכויות יוצרים. המוזיאון זכאי, כבעל הזכויות בסרט, להחליט כיצד יש לנהוג בו, והוא זכאי היה לכן גם להחליט כי הסרט ייגנז.

            עוד טען המוזיאון, כי הצגת הסרט מהווה "לשון הרע" כנגדו, כאשר הפגיעה בו היתה כפולה - הסרט העמיד בסימן שאלה את רמת סידורי האבטחה של המוזיאון, ואף הביא את המוזיאון לנהוג באופן שעלול להצטייר כלא כראוי, כמי שפועל כביכול במנוגד לעצם תכליתו. פרסום הסרט, כך נטען, עלול לפגוע בשמו הטוב של המוזיאון, לבזות אותו, להציגו באור שלילי ולפגוע במוניטין שהוא צבר כמקום בטוח ושמור.

6.         המוזיאון הוסיף וטען, כי הסרט נוצר תוך הפרת החוק, וביצוע מעשי עוולה. הנתבעים פעלו לאורך כל הדרך כדי ליצור פרובוקציה ולפגוע במוזיאון. אל לו לבית המשפט לתת יד לכך, ולתת פרס למעוולים, באופן שעלול ליצור תקדים ולפתוח פתח לאומנים נוספים לנהוג בצורה דומה.

            המוזיאון טוען כי הוא גוף בעל ייעוד אומנותי וחברתי, האמון על השמירה על יצירות האומנות שבו, כנאמן של הציבור. המוזיאון הוא גוף דו מהותי שחלות עליו חובות מהמשפט הציבורי, והסעדים המבוקשים על ידיו עולים בקנה אחד עם חובותיו, ובין היתר חובתו לנהוג באופן שווה במקרים דומים בעתיד. לאור כל האמור, טען המוזיאון כי על בית המשפט להעדיף את מניעת הפגיעה בו - על פני זכותם של הנתבעים לחופש ביטוי.

7.         מנגד טוענים הנתבעים כי המוזיאון לא הוכיח קיומה של עילה משפטית ואף לא קיומו של נזק. לטענתם, ביטוי אומנותי הוא חלק מההיבטים של חופש הביטוי, והוא מגלם בחובו את זכות היסוד לאוטונומיה. לנתבעים עומדת זכות היסוד לחופש ביטוי אומנותי. הנתבעים טענו כי המוזיאון לא הוכיח קיומה של "לשון הרע" בסרט. לחלופין נטען, כי לנתבעים עומדות הגנות של "אמת דיברתי" והגנת תום הלב. הנתבעים טענו גם כי צו מניעה, עובר פרסום, הוא סעד קיצוני, ועל כל פנים לבית המשפט מוקנה שיקול דעת להתיר את הפרסום.

            הנתבעים טענו כי המוזיאון לא תבע אותם בתביעה לזכויות יוצרים, ועל כל פנים אף לו היה עושה כן - אין מקום לקבל את הטענה הקניינית של המוזיאון, שכן הקנין בסרט הוא של יוצריו, הנתבעים, ולא של המוזיאון.

            עוד טענו הנתבעים כי לבית המשפט נתון שיקול דעת בתביעה לסעד של צו מניעה, וכי לאור מאזן האינטרסים, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהימנע מהוצאת הצו.

8.         מקלט 209 טען כי הוא לא היה מעורב בתהליך היצירה וההפקה של הסרט.

            בתביעה שכנגד טען מקלט 209 כי מנהל המוזיאון התבטא בצורה פוגענית בין היתר כנגד הגב' תמר רבן המנהלת את מקלט 209. כן נטען כי מאחר שעקב צו המניעה לא התאפשרה הקרנת הסרט בבמת המיצג של מקלט 209, נגרם למקלט 209 נזק, ונפגע חופש הביטוי והאמנות שלו, ושמו הטוב.